הגריג של הכרם: מחשבות על חברת צמחים, טרואר ומערכת אקולוגית מתהווה

רעיון ה"גְרִיג" (garrigue בצרפתית) מלווה את עבודתנו כבר תקופה ארוכה, גם אם לא תמיד בשמו המפורש. במובן הבסיסי, מדובר בחברת צומח ים־תיכונית עמידה וחסכונית במים ומשאבים, אשר מאופיינת במיני שיחים ארומטיים, צמחי בר מקומיים, עשבים חד־שנתיים ועצי חורש. אך במובן הרחב יותר, מדובר במערכת חיים משותפת – חברת צמחים – שפועלת יחד, מזינה ומווסתת את עצמה, ולפעמים גם את אשכולות הגפנים שבסופו של דבר נבצרים ומותססים ליין.

בכרמים מסורתיים באגן הים התיכון – בספרד, באיטליה, בדרום צרפת וגם במקומות אחרים – מדובר לא רק בתיאור נוף, אלא גם בהתייחסות ישירה להשפעת הצמחייה על הטרואר, ולעיתים אף על מאפייני היין. שיחים כמו אזובית רפואית (Micromeria fruticosa), רוזמרין רפואי (Rosmarinus officinalis), קורנית מקורקפת (Thymbra capitata), אלת המסטיק (Pistacia lentiscus), אזוב מצוי (Origanum syriacum) ועוד, לא נתפסים כהפרעה שיש לדכאה, אלא כחלק אינטגרלי ממערכת הכרם – וכמרכיב אפשרי בטעם ובארומה של היין.

כבר במאה ה1 לספירה היטיב פליניוס הזקן להסביר בכתביו כי הכרם משפיע על איכות היין יותר מהגפן עצמה.

גישה זו, שהייתה רווחת בתקופות קדם, שבה ומתחדדת בשנים האחרונות בקרב ייננים, חוקרים ומגדלים המעוניינים לא רק להפיק ענבים – אלא להביא לידי ביטוי את המקום.

חברת צמחים כבסיס לטרואר

בעולמות החקלאות האקולוגית והפרמקלצ'ר מודגש רעיון "חברת הצמחים" – קהילה של מינים הפועלים זה לצד זה, משפיעים זה על זה ותורמים למערכת כולה. זהו מושג שמתאים לא רק לערוגה בגינה, אלא גם לכרם. כאשר סביב הגפן גדלים עשבים, שיחים, ואפילו עצים, נוצרות אינטראקציות שמעצבות את מבנה הקרקע, את אוכלוסיית המיקרואורגניזמים, את האיזון ברמת החרקים ואת המקצב העונתי.

בהקשר זה, דבריו של הגיאולוג פורץ הדרך וחוקר הטרואר פדרו פארה מדגישים את חשיבות המכלול בסביבת בכרם:

"The topsoil is unimportant; it’s the rocks and the stones that count. Without those two things, there is no terroir.”

(Pedro Parra, Tim Atkin MW)

"The roots probe deep into fractures in the mother rock. Each fissure imparts a unique set of favours in the wine.”

(Pedro Parra, RAW Wine)

הטרואר לשיטתו, אינו סך התנאים הפיזיים בלבד, אלא תוצאה של העמקת השורש בסלע, המקיים יחסים עם הסביבה ומגיב לה. החומר הצמחי שסביב הוא חלק בלתי נפרד מהאינטראקציה הזו.

גם היינן האיטלקי אלברטו אנטוניני, מהקולות המובילים ויוצאי הדופן בתחום היין הטבעי, מונה את הגורמים העיקריים לפגיעה בטרואר:

“The five enemies of terroir […] are over-ripe grapes, over-extraction, over-oaking, vineyard chemicals and the winemaker.”

(Alberto Antonini, Tim Atkin MW)

בתרגום חופשי - חמשת האויבים של הטרואר הם: ענבים שנבצרו בשלים מדי (ולכן איבדו איזון חומצי וסוכרי), מיצוי יתר בתהליך היין, שימוש מוגזם בחביות עץ אלון, כימיקלים בכרם, והיינן עצמו – כאשר הוא משתלט על היין במקום לאפשר לו לבטא את סביבתו.

גם במסורת היהודית מופיעה התייחסות לקשר העדין שבין הגפן לסביבתה – דרך האיסור על זריעת מיני צמחים בקרבתה, מה שמכונה "כלאי הכרם":

"לא תזרע כרמך כלאים – פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כ"ב, ט').

לפי ההלכה, הטווח שיש להרחיק בו גידולים אחרים מן הגפן הוא ארבע אמות (כשני מטרים) זהו מרחב הנתפס כמערכת בפני עצמה.

בקריאה עכשוית מנקודת מבט חקלאית־מערכתית, אפשר להבין את הפסוק הזה כהנחיה להמנע מחדירה אל תוך המרחב בו מתקיים האיזון העדין שבו מתקיימת הגפן: לא לנצל את המרחב הזה לשתילה נוספת, לא להפר את דפוסי הלחות ולא לשבש את המיקרוביום. במקום לחשוב על הקרקע סביב הגפן כ"שממה לא מנוצלת" – נדרשת דווקא הקשבה למה שמתרחש בה.

ייתכן שזו גם הסיבה שהאיסור נחשב ל"מצווה התלויה בארץ": כי בתנאי האקלים המקומיים – ובפרט בגידול בעל – כל שינוי קטן במרחב השורש עלול לפגוע ביציבות של הכרם כולו. ההנחיה להימנע מהתערבות קרובה מדי איננה רק ציווי דתי – אלא מהדהדת גישה מסורתית שמכירה ברגישות הסביבה ובגבולות ההתערבות האנושית.

הכרם כמערכת פתוחה

ההתבוננות בגריג ככלי חקלאי וחושי כאחד מחזירה אותנו למודל שבו הכרם אינו שטח השייך לגפן בלבד. זו מערכת שבה מתקיים דו־שיח בין צמחים שונים, המגוון בין סוגי הקרקע, תנאי אור, חיות בר, מים ורוח. ברגע שמפסיקים לחשוב על הכרם כמערכת מבודדת – מתחילה להתהוות מערכת חיה באמת.

זו גם גישה שתומכת בגידול גפנים תוך התאמה לצורת הצמיחה הטבעית שלהן, ולא בהכתבת מבנה מלאכותי. משתלות המתמחות בזני מורשת וצמחי בר – כמו זו שבמסגרתה נולד הרעיון של הכרם שלנו – נשענות על הבנה רחבה של ההיסטוריה המקומית של הצמח ועל ניסוי מתמשך של התאמה בין מינים שונים.

מקרה בוחן: כרם עין אי”ה

בחודשי הקיץ הנוכחי (2025) נטענו את כרם עין אי”ה בדרום הגולן על קרקע חרסתית, עשירה באבני צור, גיר ובזלת. הכרם כולל זנים מקומיים מארץ ישראל, חלקם מוכרים יותר (דבוקי, ביתוני, חמדני, זייתוני) וחלקם ייחודיים לאוספים אזוריים. השתילה נעשתה בהתאם למחזור הירח, על פי לוח שנה העברי התואם את הקצב החקלאי המסורתי.

הגפנים ניטעו בגידול בעל, ללא כנות וללא השקיה קבועה. סביב כל גפן נבנתה תלולית אבנים – חלקן מתוך בור השתילה וחלקן מהקרקע שסביב – בהשראת גני האבן שבאי האיטלקי פנטלריה: כך יצרנו מערכת מיקרו־אקלים מקומית שמגנה על הגפן, מווסתת אידוי, מסייעת לשימור לחות ותומכת בגפן המעמיקה שורש.

בשטח הכרם גדלים באופן טבעי גם פרע (Hypericum) ו־צלף קוצני (Capparis spinosa) – שניהם צמחי בר מקומיים עם איכויות ייחודיות, ששורשיהם העמוקים וסבילותם הגבוהה מבטיחים יציבות אקולוגית ותמיכה אפשרית באדמה, בבעלי החיים ובמיקרוביום של הכרם.

לצד הצמחים – גם חיות הבר הן חלק בלתי נפרד מהמערכת. תנים, חזירי בר ולעיתים דורבנים פעילים בשטח. בחרנו לעת עתה להענות לניסיון להימנע מהרחקתם באמצעות גידור אגרסיבי, אלא להכיר בנוכחותם ולשלב את הכרם כחלק ממערכת גדולה יותר, שיש לאפשר לה זמן בכדי להגיע לאיזון אמיתי.

לסיכום

הגריג, אם כן, אינו רק מונח בוטני או נופי. מדובר בתפיסת עולם חקלאית ותרבותית – מערכת שבה הצמחייה, הקרקע, בעלי החיים והחקלאי מתקיימים במרחב משותף ומתמשכים.

במקום בו אנו בוחרים לתכנן מערכת, יש מקום להקשיב למערכת הקיימת. כך במקום לעקור את סביבת הגפן – אנו בוחרים להעמיק בהכרתה וללמוד מה היא יכולה ללמד.

הגריג של הכרם, כפי שהוא מתהווה כאן, הוא לא גישה נוסטלגית – אלא הצעה לעתיד.